פסק-דין בתיק ע"פ 47316-08-10

1.         זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה, לחייב את המערער בתשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.

2.         החיוב בהוצאות הוטל על המערער לאחר שבית המשפט קמא נעתר לבקשתו והתיר לו לחזור בו מהודאתו בביצוע עבירות על חוק המע"מ. בהחלטתו קבע כב' השופט קמא, כי הודאת המערער ניתנה בעת היותו מיוצג על ידי עורך דין, בטרם הודה המערער בביצוע העבירות נדחו מספר ישיבות על פי בקשתו ובקשת בא כוחו דאז, על מנת לקיים מגעים עם התביעה, וגם בטרם ניתנה ההודאה, ניתנה שהות לצדדים להידבר ביניהם.

בית המשפט קמא קבע עוד, כי לא מדובר בהודיה שניתנה שלא מרצון חופשי, למרות זאת, על מנת שלא יישאר ולו ספק באשר לתוצאות המשפטיות הנובעות מן ההודיה, איפשר למערער לחזור מן ההודיה תוך חיובו בהוצאות.

3.         הערעור על ההחלטה לחייב את המערער בהוצאות לטובת אוצר המדינה הוגש בסמוך לאחר מתן ההחלטה, והדיון בו הושהה על פי הסכמת הצדדים עד לבירור ההליך כולו בבית המשפט קמא. בינתיים הסתיים ההליך לאחר שהמערער הודה שוב בכתב האישום (המקורי), בעת שהיה מיוצג על ידי עורכת דינו הנוכחית, ודינו נגזר. למרבה הצער, בעת השגת הסדר הטיעון ביניהם לא ראו הצדדים להסדיר גם את המחלוקת שבפני וליתן ביטוי לפסיקת ההוצאות בהסכמה אליה הגיעו.

נימוקי הערעור :

4.         ב"כ המערער טוענת כי לבית המשפט קמא לא הייתה סמכות להורות על השתת ההוצאות, שכן בהתאם לסעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, סמכות זו שמורה למקרים בהם הורשע אדם ואילו כאן הוטלו ההוצאות בעת שבית המשפט קמא ביטל את הכרעת הדין ואיפשר למערער לנהל את משפטו.

5.         עוד נטען, כי לא הייתה הצדקה להטלת ההוצאות, תוך התניה פסולה של החזרה מהודיה, שהיא זכות בסיסית של נאשם, בהוצאות כבדות.

6.         השופט קמא טעה כאשר קבע כי לא מצא שההודיה ניתנה שלא מרצון טוב וחופשי, הואיל והיו בפניו טענות ועובדות שהעלה המערער, שלא נסתרו, ואשר הצביעו על כך שכתב האישום הוגש על ידי המשיבה נגד המערער בידיעה כי איננו הנאשם הנכון.

7.         גם לפי תקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974, לא היה מקום לחייב את המערער בהוצאות, שכן ההוצאות הוטלו לטובת אוצר המדינה, ולא לטובת ה"צד השני", המערער לא ביקש לדחות את הדיון ובית המשפט קמא לא נתן לו הזדמנות להשמיע את דבריו בטרם הוטלו עליו ההוצאות.

באשר לסיבות, שהביאו לדחיית הדיונים עקב התנהלות המערער, אליהן התייחס בית המשפט קמא בהחלטתו, נטען בהודעת הערעור כי היו מספר דחיות מטעמים שאינם קשורים במערער ובסופו של דבר, גם ראה בית המשפט קמא לנכון לפסול עצמו מלדון בתיק, כך שנגרמה דחייה נוספת, שלא באשמת המערער.

8.         ב"כ המערער טוענת, כי הדברים שנרשמו מפיה, לאחר מתן ההחלטה כביכול ביקשה להפחית את סכום ההוצאות, אינם מדויקים. בית המשפט קמא פנה למערער, לאחר שפסל עצמו, בסוג של "חקירת יכולת" ולאחר מכן הפחית את סכום ההוצאות. לטענתה, הן ההחלטה הראשונה (להטלת הוצאות בסך 20,000 ש"ח), והן ההחלטה להפחית את סכומן ל-15,000 ש"ח, ניתנו בחוסר סמכות וללא הצדקה.

נימוקי התגובה

9.         ב"כ המשיבה התנגדה לקבלת הערעור. היא הפנתה להחלטה לתיקון הפרוטוקול, שניתנה ביום 05/09/10, שם הובהר כי ב"כ המערער הוזהרה כי הבקשה לחזור מן ההודיה עלולה לגרור חיוב בהוצאות והגיבה כי אם צריך ישלם המערער את ההוצאות.

10.        עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא פירט בהחלטתו את התנהלות המערער שהביאה לדחיית הדיונים, והצדיקה חיובו בהוצאות. המערער הסיר את המחדלים רק לאחר הגשת כתב האישום, והודאתו ניתנה מרצון טוב וחופשי, בהיותו מיוצג והחלפת הייצוג לא היוותה נימוק לביטול ההודיה.

דיון :

11.        אין מחלוקת כי סעיף 79 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 לא יכול להוות מקור סמכותו של בית המשפט בעת שהוא מטיל הוצאות על נאשם במהלך הדיון בהליך הפלילי, שכן סעיף זה מתייחס למי שהורשע בדין ובית המשפט ראה לנכון להטיל עליו הוצאות (ראה ע"פ 4170/12 אודובינצקי נ. מדינת ישראל).

12.        תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד - 1974 קובעת כי:

"א) נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.

(ב) לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בתקנת משנה (א) אלא לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו".  

13.        מכוח תקנה זו מוסמך היה בית המשפט קמא לחייב את המערער בהוצאות משפט, אם בהתנהלותו גרם לדחיית הדיון ולהארכתו.